בנם של אסתר ועוזי. נולד ביום ח' בסיוון תשמ"ז (5.6.1987) בירושלים. בן בכור להוריו, אחריו נולדו איציק וטל.

יוסף (יוסי) גדל עד גיל שלוש בירושלים. אז עברו ליישוב מבשרת ציון, שם הוא בגר והתחנך. החל ללמוד בבית הספר היסודי "מולדת", המשיך בחטיבת הביניים "היובל" וסיים את לימודיו בתיכון "הראל". בתקופת הלימודים בלט מבחינה חברתית ותמיד הופקד על התכנון והארגון של המסיבות הכיתתיות והפעילויות החברתיות.

אימו מספרת שמגיל קטן יוסי תמיד ידע הכול, אפילו מבלי לשאול שאלות. ילד בעל אינטליגנציה רגשית גבוהה וחדה שהתפתחה והתעצמה עם השנים. הוא תמיד היה מוקף חברים ואהב מאוד לארח את חבריו בבית הוריו, בחצר הגדולה. הייתה ליוסי יכולת מדהימה להניע אנשים לשתף פעולה ולקחת חלק במסיבות שארגן. ביתו היה מלא חיים ושמחה, כמעט בכל יום חזר הביתה מבית הספר עם חברים ורתם לעזרתו את הוריו בכל הנוגע לארגון. סיפרה האם: "הצלחת לאסוף בחייך הקצרים המון חברים, ידידים, מכרים ואפילו מעריצים. הרגשת אחראי על כל האירועים, הטיולים והמסיבות, על מצב הרוח של כולם, עשית הרבה כדי שכולם יהיו מאושרים... מגיל קטן לא הסכמת לפספס כלום... וכך זה המשיך, תמיד רצית להיות מעודכן, להיות בכל מקום, לסחוף אחריך את כולם!"

כשהיה בן שבע-עשרה, תלמיד י"ב, הוא הכיר בבית הספר התיכון שבו למד את נוי, תלמידת כיתה י' והם היו לזוג.

יוסי התגייס לצה"ל בנובמבר 2005 ושירת כלוחם בחטיבת גבעתי, בגדוד "צבר". במהלך שירותו השתתף ב"מלחמת לבנון השנייה" ובמבצע "עופרת יצוקה".

בצבא בלטו עד מאוד אופיו יוצא הדופן וערכיו המפותחים של יוסי - החברות, האכפתיות, הנתינה והדאגה לזולת. בצבא, כשיצא מהסביבה שבה גדל, נתקל לראשונה בסיפורי חיים קשים של חיילים אחרים ששירתו איתו. הוא לא נשאר אדיש לאותם סיפורים ונרתם לעזרת מי שהיו זקוקים לסיוע - לא פעם אסף וארגן תרומות וציוד מהמשפחה והעביר אליהם, ולעיתים קרובות אירח בשבתות את חבריו ליחידה שלא היה להם לאן ללכת. הוריו מספרים כי במשך השנים התעצמה יכולתו לאסוף חברים מכל עבר ואהבתו לארח כיד המלך. כך, לא פעם התקשר לאימו וביקש ממנה להיערך לארוחת ערב לכל חבריו מהפלוגה – ארבעים איש.

עם שחרורו מהצבא, בנו לו הוריו מעל ביתם יחידת דיור קטנטנה שכונתה "הצימר". לימים יוסי גר בצימר יחד עם נוי עד כחצי שנה לפני נישואיהם. הצימר היה קטן, אך ערב ערב התאספו במקום חברים רבים, בילו, חגגו ושמחו יחדיו. כל מי שהגיע לצימר הרגיש כמו בבית, הייתה במקום הרגשה של חיבור, אהבה ושמחה, והמשפט שהוביל את הנתינה הגדולה: "לא צריך מקום בסלון, צריך מקום בלב".

הדאגה והאהבה למשפחה בלטו אצל יוסי בכל עת. במשפחה כולם כינו אותו "המלך". נדמה היה שכל מהות חייו הייתה לדאוג להוריו, לאחיו ולשאר בני המשפחה, לוודא תמיד שהכול מתנהל כשורה ולהיות שם בשביל כל אחד מהם בכל שלב בחיים.

יוסי היה אדם שמח ומאושר. האור שקרן מעיניו סחף את כולם אחריו והיה חשוב לו שגם סובביו יהיו שמחים ומאושרים. הוא ידע להעניק אושר לסובבים אותו, איך לגעת בנקודה המיוחדת אצל כל אדם. בין החברים, לאורך כל השנים הוא היה הגורם המלכד. הייתה לו יכולת מיוחדת במינה לאחד ולחבר בין אנשים שונים ולגרום להם ליהנות, לבלות ולשמוח יחדיו, ועל כן כינו אותו חבריו "הדבק" ו"מקרב הלבבות". הוא היווה אוזן קשבת לכולם, החבר שתמיד מתייעצים איתו ומבקשים את דעתו בכל נושא. מעבר לכך שהוא ייעץ הוא גם תמך, עודד ודרבן כל אחד להצליח בדרכו ומעשיו.

באוקטובר 2012 התגייס יוסי למשטרת ישראל, ליחידת הסיור המיוחדת (יס"מ) ירושלים. בשנת 2015 הוא קיבל ציון לשבח ממפקד מחוז ירושלים, כאשר עצר מחבל שתכנן לבצע פיגוע דקירה בגן ילדים בירושלים. הקידום שלו היה מהיר, והוא החל בשלבי מיון לקורס קצינים.

יכולותיו החברתיות בלטו, כמובן, גם בשורות המשטרה. תדריכים, ערבי גיבוש ומפגשים חברתיים רבים התקיימו בבית הוריו.

האהבה בין נוי ליוסי פרחה, ולאחר כשתים-עשרה שנות חברות, ביום 13 באפריל 2016 עמדו השניים תחת החופה. החתונה הייתה מיוחדת במינה, יוסי היה אחראי על ההפקה ולא שכח שום פרט על מנת להפוך את האירוע, בו נכחו למעלה משמונה-מאות מוזמנים, למושלם. נוי תיארה את ערב החתונה "הר געש של אהבה ושמחה".

ביום ראשון 9.10.2016, סמוך לשעה עשר בבוקר, פתח מחבל במסע ירי קטלני ברחובות ירושלים. המחבל נסע במהירות ברכבו מכיוון צומת הגבעה הצרפתית ופתח באש לכיוון עוברים ושבים בתחנת הרכבת הקלה מול המטה הארצי. לאחר מכן המשיך לכיוון דרום וירה באישה ששהתה ברכבה. בכניסה לשכונת שייח ג'ראח עצר את רכבו. המחבל הבחין בצוות לוחמי יס"מ על אופנועים שנסעו לכיוונו וירה לעברם. יוסי, מפקד האירוע, חתר למגע ודהר עם האופנוע היישר אל המחבל, אך במהלך קרב יריות בין השניים נורה בראשו. הוא פונה לבית החולים הדסה הר הצופים כשהוא פצוע באורח אנוש, שם נלחמו הרופאים על חייו, עד שלבסוף נאלצו לקבוע את מותו. בפיגוע נהרגה גם האזרחית לבנה מליחי.

המשמרת בה נפל יוסי הייתה המשמרת הראשונה בה הוא תפקד כסגן מפקד צוות. מפקדיו העידו כי פעל בצורה יוצאת מן הכלל בזכות תושייה ונחישות, בדיוק כפי שמצופה משוטר לבצע משימתו על מנת לנטרל את המחבל, להגן ולמנוע פגיעה נוספת באזרחים חפים מפשע.

רב-סמל ראשון יוסף (יוסי) קירמה נפל בקרב בהיתקלות עם מחבלים בירושלים ביום ז' בתשרי תשע"ז (9.10.2016). בן עשרים ותשע בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, ירושלים. הותיר אחריו אישה, הורים ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת רב-סמל מתקדם. רב-ניצב רוני אלשיך, מפכ"ל המשטרה, העניק ליוסי וללוחמים שהיו איתו את "עיטור המופת", ובתעודה נכתב: "הלוחמים כולם, למרות חוסר הבהירות, הגיבו במהירות, גילו קור רוח ונחישות ופעלו בשיתוף פעולה לנטרול המחבל ולמניעת המשך ההרג. עיטור המופת מוענק להם על הצטיינותם במהלך פעילות מבצעית תוך גילוי יוזמה וחתירה למגע".

ספד אביו: "איך ידעת לומר תמיד את המילה הנכונה, איך ידעת לתת לכל אדם את ההרגשה הטובה בעולם, איך הספקת לדאוג, לאהוב ולחבר בין כולם. בעשרים ותשע שנות חייך הספקת לגעת בכל כך הרבה לבבות, לשמח כל כך הרבה אנשים ויש כאלו שיאמרו שחיים שלמים לא מספיקים לעשות את כל מה שעשית. אתה יודע, אתה ראית את כל אותם האנשים שהגיעו אלינו הביתה לאחר נפילתך, שמעת את כל הסיפורים... אתה הרי זה שעשית את הכול בצניעות וענווה בדרך שהיא שמורה וייחודית רק לך".

מדבריה של אימו: "את האהבה והדאגה שלך הרגשתי בכל יום ובכל שנייה. השיחות תמיד התחילו – איפה את? ואם במקרה לא הייתי עונה, כבר היית מתקשר לכל מקום אפשרי. פחדתי שתדע יותר ממה שצריך, כי ידעתי את הצעדים הבאים שלך... אבל איך שלא יהיה – תמיד ידעת, גם כשבסדר וגם כשלא בסדר..."

כתבה נוי, אלמנתו: "אהבת אותי יותר משאני אוהבת את עצמי, תמיד דאגת לי והתגאית בי, אהבת אותי אהבה ללא תנאי. היית הגב שלי, הכתף שלי, עזרת לי בהכול... אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן. אני מבטיחה להיות טובה בשבילך, מבטיחה שתתגאה בי".

ספד האח איציק: "אני מנסה לדמיין איך אני אוכל להמשיך בלעדיך... בלי העזרה שלך, בלי הצחוק שלך, בלי לדבר איתך, בלי לבלות איתך, בלי הקפה של הבוקר איתך, בלי השמחה שלך. אני לא מצליח להאמין שזה קרה לנו, איך איבדנו את הדבר הכי יקר שהיה לנו. בן אדם שכל חייו רק עשה למעננו ובשבילנו. היית השמחה של הבית, המשענת של כולם, היית הכול".

כתב האח טל: "אני עדיין מחכה לרעש של האופנועים שמיד אחריו אתה נכנס עם עוד כמה חברים... אני עדיין מחכה להודעות שאתה שואל מה קורה איתי בצבא, איך אני, אם הכול בסדר... אני עדיין מחכה ליום שישי בערב, איך היית תמיד מארגן את המרפסת וכל החברים היו מתחילים להגיע ויושבים עד הבוקר, שותים ונהנים... אני עדיין מחכה לרגעים שהיית מצחיק אותנו עד שהיינו בוכים. היית ונשארת המודל לחיקוי שלי ואני מבטיח שאני אעשה הכול כדי להיות כמוך, הלוואי ואני אצליח".

משפחתו של יוסי פתחה במסע הנצחה, ומטרתם לספר על דמותו המיוחדת ולהמשיך להפיץ את אורו המיוחד ואת שמחת החיים שלו לעולם כולו. כל בני המשפחה המורחבת התגייסו להנצחה, כל אחד תורם את חלקו כשהניהול והריכוז מתבצעים על ידי בת המשפחה בר כהן-קירמה. מדבריה: "יוסי החבר של כל העיר, יוסי שכל אחד אותך הכיר... אתה לימדת אנשים רבים סביבך לאהוב ללא גבולות, לאהוב כל אדם באשר הוא אדם. וזו מורשתך - במותך אני נשבעת לראות את הטוב בכל אדם, להוקיר ולברך על הרגע. כמו בחייך גם במותך, מרגישה בנוח לבקש ממך המון המון בקשות. האחת, תכוון את דרכי בכל הנוגע להנצחתך ששמתי לי למפעל חיים יחד עם משפחתך האהובה והיקרה, דע לך שהם הפכו לחלק בלתי נפרד מחיי וכך יהיה לנצח! השנייה, תמשיך ללמד אותי להוקיר את הרגע, לראות את הטוב שבאדם, וליהנות ממה שקיים בחיים כי אחרי נפילתך קשה לחשוב במושגים של אושר ושמחה".

אביו מעביר הרצאות לבני נוער במוסדות חינוך שונים ומלווה את מחזורי קורס קצינים במשטרה. בהרצאותיו עוזי מספר על דמותו של בנו, סיפור חייו, פועלו בצבא ובמשטרה וכן על תפקודו יוצא הדופן בפיגוע שבו נפל.

ימים ספורים לאחר נפילתו של יוסי הקים עידן, בן דודה של נוי, דף פייסבוק לזכרו.

במסגרת פעולות ההנצחה שעושה המשפחה התקיים מסע אופנועים לזכרו של יוסי. אופנוענים מכל רחבי הארץ הגיעו בנובמבר 2016 לשחזר את מסלולו האחרון ועצרו במקום שבו הוא נפל. המסע מתוכנן להתקיים סמוך ליום נפילתו מדי שנה, וכך גם עוד פעילויות ספורט – מרוץ לזכרו במבשרת ציון והסביבה ו"אימון גיבורים" במועדון כושר מקומי.

במאי 2017 נכתב שיר לזכרו של יוסי - "הגיבור האחרון". בן דודו שימי יזם את הרעיון, מנשה נתן כתב את המילים ואסף אדם הלחין. במקור ביצעה אותו הזמרת דיקלה חכמון ובאירועי זיכרון מבצע אותו גם שימי, יוזם רעיון השיר:

"אני אליך אח יקר במחשבות פוסע / באותם שבילים ומקומות צועד עכשיו לבד / התמונות שמתחלפות בראש אתה יודע / פתאום הכול שקט ואין כאן אף אחד. // ועכשיו כמו ציפור שמרחפת על המים / אתה פורש לך כנף ממריא אל השמיים / היית גל שמזנק והתנפץ על סלע / נשארת צליל כינור שמהלב בוקע. // והמדים שלך נותרו תלויים עוד בארון / במגירת המכתבים עוד שיר לזיכרון / והלב נוגן עכשיו ירושלים של זהב / אלוהי, שזה יהיה הגיבור האחרון שעוד לא שב. // אני אליך אח יקר בדרכים נוסע / ברדיו מתנגן עוד שיר שהיינו אז שרים / אתה הותרת משפחה אישה ולב דומע / חלומות שבורים על חיים מאושרים".

ב-3.9.2017 נחנכה במבשרת ציון, בכיכר סמוך לבית המשפחה, אנדרטת זיכרון. האנדרטה עשויה אבן ירושלמית בגובה כשני מטרים, צורתה כשל חלל הנפער באבן ולצד החלל ניצבת דמות. צורת האנדרטה מסמלת את החלל הגדול שנפער בחיי המשפחה והחברים עם נפילתו של יוסי, ולצדה דמות אדם אשר מסמלת את מי שהוא היה בחייו - הנוכחות והעוצמה בחייו, למול החלל שהשאיר אחריו. האבן הירושלמית מסמלת את הקשר הירושלמי לנפילתו של יוסי, "שומר החומות", אשר הגן בגופו על תושביה.

במקביל להצבת האנדרטה הוצב בדרך המובילה מן הכיכר לכיוון תיכון "הראל" ספסל ולצדו גל-עד המספר על אומץ ליבו של הנופל. מעל לספסל ניטעה ערבה בוכייה, במטרה שעם הזמן תצל על המתחם ותשלים את התפאורה כאלמנט אישי נוסף.

יוסי מונצח באנדרטת חללי המשטרה הניצבת במכללת השוטרים בבית שמש.